בוקר


כל בוקר הוא יצירה חדשה. עינינו נפקחות והעולם נברא.

אבל רובנו פוקחים את עינינו וממשיכים לחלום, לחיות בעולם דימיוני שאנו יוצרים לעצמנו, עולם שאנו בונים ומטפחים במהלך כל חיינו.

מי ייתן וכולם ייזכו לראות כל בוקר כפי שהוא באמת, במלוא נשגבותו, הדרו, פלאיותו.

קטגוריות: בלוג, מסעות ביקום הפנימי, תמונה למחשבה | תגים: , | להגיב

מונדיאל – פסטיבל השקרים?

אודה על האמת, אני לא מת על צפיה בכדורגל.  משהו נפגם, כנראה, בגנים הגבריים שלי, ואני פשוט לא מוצא טעם בצפייה באירוע ספורט שנמשך כשעתיים מתוך תקווה נואשת שמשהו מעניין יקרה בו (גול!).
למרות הכול, בעקבות כל הרעש והצלצולים סביב המונדיאל, נכנעתי וצפיתי בכמה משחקים במונדיאל. טוב, לא במשחקים שלמים, יותר נכון בכמה דקות מכמה משחקים. אותן דקות ספורות הספיקו לי כדי שאעביר ערוץ בשאט נפש. לא בגלל השיעמום, ולא בגלל הטעויות – בגלל השקרים.
אני מבין את הרעש סביב טעויות השיפוט במשחקים (שהגיע לשיאו בפסילת השער של אנגלי בשמינית הגמר נגד גרמניה). בעידן שבו הכדור מצולם מכל זווית אפשרית, אכן מתסכל לראות החלטה שגויה ובעקבותיה את ההוכחה החותכת לטעות (הילוך חוזר איטי), בלי שהדבר משפיע על מהלך המשחק. 
אבל משום מה אף אחד לא עושה רעש סביב תופעה מכוערת הרבה יותר – שחקנים משקרים. 
לשחקנים בתמונה אין קשר לרשימה
 

במהלך המשחק נתקלים לא פעם ולא פעמיים בהצגות דרמטיות של שחקנים שנראה כאילו מישהו זה עתה תקף אותם בגרזן בלתי נראה. הם נופלים, פניהם מעוותים בכאב נורא, מתגלגלים בייסורים על הדשא כשהם מסמנים כנראה שמישהו יבוא לעצור את הדימום. הבעיה היא שבהילוך החוזר רואים שפשוט מדובר בהצגה! רואים, כמובן, גם מקרים הפוכים: שחקן שמחכה שהשופט יפנה את ראשו כדי לכסח את הצורה של שחקן אחר, עם הכדור או בלעדיו, וכשהשחקן הפצוע שוכב על הדשא מסתובב הפוגע בפרצוף תמים, "לא עשיתי כלום!"

בעיניי, השקרים הללו חמורים פי כמה מטעויות השופטים שעליהם כולם אוהבים לדבר. 
ראשית, שקרים אלה נועדו ליצור טעויות שיפוט נוספות – השחקן משקר בראש ובראשונה לשופט ומבקש ממנו "פיצוי" על עברה שלא קרתה. אמנם הנזק משער שנפסל על ידי שופט ברור יותר מהנזק שנגרם כתוצאה מעברה, או אפילו מהוצאת כרטיס צהוב, אבל ברור שיש לכך השפעה על המשחק.
אבל חשוב מכך, איזו דוגמא נותנים השחקנים הללו? איך מישהו, שרבבות ילדים ומבוגרים מעריצים, יכול לשקר במצח נחושה לעיניי כל העולם, ואחר כך לקום ולהמשיך לשחק כאילו כלום לא קרה? איך נותנים לו לעשות את זה? גם אם לא מפסיקים את המשחק, כל גילוי של שקר צריך לגרור תגובה חמורה כנגד השחקן ו/או קבוצתו! 
אבל בפועל, הפרשנים מחליפים חיוכים, השדרנים מחליפים קריצות, והעולם כמנהגו נוהג. 
קבלת השקרנות כחלק מהמשחק מזעזעת אותי פי כמה מטעויות תמימות של שופטים, אבל משום מה לכל העוסקים בתחום זה דווקא נראה הגיוני. מישהו מוכן להסביר לי למה?
קטגוריות: בלוג, הומור, חברה | תגים: , , , , | להגיב

איזה כיף לחשוב בהיגיון

באחד האמשים פנתה אליי נוגה בתי ואמרה, "אבא, אתה תאהב את זה," והגישה לי בקבוק שמפו לילדים.

בתור גבר שכבר מתחיל להיות מאותגר מבחינת שיער, לא הבנתי מה אעשה בשמפו ועוד שמפו לילדים, אז היא הסבירה: "תסתכל על הבקבוק, זה שמפו לילדים שלא צורב בעיניים שצריך להרחיק מילדים ואסור שייגע בעיניים."
- "מה?"
-"זה שמפו לילדים שלא צורב בעיניים שצריך להרחיק מילדים ואסור שייגע בעיניים."
עיון בבקבוק הראה לי שבתי צודקת. תראו בעצמכם…

אני אמנם טיפוס יצירתי ולא שגרתי, אבל לוגיקה תמיד הייתה הצד החזק שלי. משהו בחושיי החדים אמר לי שמסתתרת פה איזושהי סתירה פנימית, אבל אז הבנתי. הכול נעשה למען הילדים!
אני רוצה להודות לחברת קוסמופארם (שמשמה אפשר להבין שהיא מספקת תמרוקים לכל היקום) שלקחה על עצמה את המשימה של חידוד החשיבה הלוגית של ילדי ישראל.
אכן, בתחילה חשבתי (אוי לבושה) שמדובר בשילוב של פרסומאים ומשפטנים שכתבו כל אחד את מה שהוא רוצה: הפרסומאים על מנת למכור והמשפטנים על מנת לכסות את עכוזה האדמדם של חברת קוסמופארם, אבל מחשבתי הצרה הסתירה ממני את האמת העמוקה. כמו המשחקים שעל גבי אריזות דגני הבוקר, גם בחברת קוסמופארם החליטו לתת לילדים משהו לעסוק בו בעת שהם חופפים את הראש (ממרחק בטוח, שכן אסור לקרב את השמפו לילדים, ובעיניים עצומות), ומה טוב יותר מחידוד ההיגיון? ואיזו דרך טובה יותר ללמד לוגיקה אם לא באמצעות שגיאות בוטות (עד כדי טמטום) שימחישו לילדים מה זה לוגיקה ובעיקר מה לא!
אז שוב תודה לחברת קוסמופארם על כל הכיף.
אני ממליץ לכולם לקנות את מוצרי הטיפוח שלה ולזרוק אותם לפח ברגע שהם יוצאים מהסופר.
קטגוריות: בלוג, הומור, צרכנות | תגים: , , | להגיב

קונדום נשי עם שיניים

לאור מכת מקרי האונס שתוקפת את נשות אפריקה מזה שנים, רופאה מדרום אפריקה המציאה קונדום מיוחד לנשים כדי לנסות להתמודד עם הבעיה (CNN).
בתוך הקונדום, המוחדר לנרתיק, יש קרסים זעירים הננעצים בפין של התוקף וגורמים לו ייסורים עזים. לטענתה, לא ניתן להוריד את הקונדום לאחר שנתקע בלי שימוש באמצעים רפואיים מיוחדים, וככל שמנסים להוריד אותו, הקרסים ננעצים עמוק יותר בעור (אם כי לא עד כדי פציעה והקזת דם).
אכן, כל הכבוד ליוזמה, אבל אני מפקפק ביעילותה. האם הרופאה חשבה עוד צעד אחד, מה יעשה אותו אנס אלים שייקלע למצוקה כזו?  ומה יקרה, חס וחלילה, במקרים של אונס קבוצתי?
אני כלל לא בטוח שאם הייתי אישה אפריקנית, הייתי בוחר "בקונדום הנושך".
בעיות מכניסות אותנו למצוקה, ואנו כמהים למצוא להן פיתרון. מצב זה גורם לנו לנטות להתמקד בפיתרון הבעיה ולא בהבנת "הבעיה" עצמה במערכת הרחבה שבה היא צמחה. במקרים רבים, "הבעיה" כלל איננה בעיה, כי אם הזדמנות, במקרים אחרים סימפטום לבעיית שורש אחרת. כמו כן, התעלמות מהמערכת הרחבה מובילה אותנו להחמיץ את ההשפעות של מעשינו או של "פיתרון הבעיה" על גורמים ומגמות נוספים שקיימים במערכת.
כמה פעמים אנו פותרים בעיה ויוצרים במקומה חמש בעיות חדשות שכלל לא חשבנו עליהן?
היתכן ש"הקונדום הנושך" הוא דוגמא לכך?
קטגוריות: בלוג, הרגלי חשיבה, יצירתיות, צרכנות | תגים: , , | להגיב